פני יהושע על בבא מציעא ט׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ח׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י׳ ע״א »

1 בְּמִדָּה זֹאת קָנוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם לֹא קָנָה עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר.

2 קָתָנֵי מִיהַת: אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מוֹשֵׁךְ וְאֶחָד מַנְהִיג, מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – אִין. אֲבָל רָכוּב לָא!

3 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ רָכוּב, וְהָא דְּקָתָנֵי מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר, קָמַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ אִיפְּכָא נָמֵי קָנֵי.

4 אִי הָכִי, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִתְנִינְהוּ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין וּמַנְהִיגִין בֵּין בְּגָמָל בֵּין בַּחֲמוֹר!

5 אִיכָּא חַד צַד דְּלָא קָנֵי: אִיכָּא דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל.

6 וְאִית דְּמוֹתֵיב מִסֵּיפָא: בְּמִדָּה זוֹ קָנָה. ״בְּמִדָּה זוֹ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי רָכוּב?! לָא, לְמַעוֹטֵי אִיפְּכָא.

7 אִי הָכִי, הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צַד אֶחָד דְּלֹא קָנָה: אִית דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל.

8 תָּא שְׁמַע: אֶחָד רָכוּב חֲמוֹר וְאֶחָד תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה – זֶה קָנָה חֲמוֹר, וְזֶה קָנָה מוֹסֵירָה. שְׁמַע מִינַּהּ: רָכוּב קָנֵי!

9 הָכָא נָמֵי בְּמַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, נִקְנֵי נָמֵי רָכוּב בְּמוֹסֵירָה! אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וַחֲצִי מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה חֲצִי מוֹסֵירָה.

10 בִּשְׁלָמָא רָכוּב קָנֵי, דְּקָמַגְבַּהּ לֵיהּ בֶּן דַּעַת. אֶלָּא תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה בְּמַאי קָנֵי?

11 אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וְכוּלֵּיהּ מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה מַה שֶּׁתָּפוּס בְּיָדוֹ.

12 הַאי מַאי?! אִם תִּימְצֵי לוֹמַר הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּחַבְרֵיהּ. הַאי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מַגְבַּהּ לֵיהּ: אִיהוּ לָא קָנֵי, לְאַחֲרִינֵי מַקְנֵי?!

13 אָמַר רַב אָשֵׁי: זֶה קָנָה חֲמוֹר וּבֵית פַּגֶּיהָ, וְזֶה קָנָה מַה שֶׁתָּפוּס בְּיָדוֹ – וְהַשְּׁאָר לֹא קָנָה, לֹא זֶה וְלֹא זֶה.

14 רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי – הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ.

15 וְהָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי: טַלִּית שֶׁהִיא מוּנַּחַת חֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי עַמּוּד, וּבָא אֶחָד וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּבָא אַחֵר וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי עַמּוּד, הָכִי נָמֵי דְּקַמָּא קָנֵי וּבָתְרָא לָא קָנֵי, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ?! אֶלָּא הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא.

16 תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָכוּב בַּשָּׂדֶה וּמַנְהִיג בָּעִיר – קָנָה! הָכָא נָמֵי מַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, הַיְינוּ מַנְהִיג! תְּרֵי גַּוְונֵי מַנְהִיג.

17 אִי הָכִי, רָכוּב בָּעִיר מַאי טַעְמָא לָא קָנֵי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִרְכּוֹב בָּעִיר.

18 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהַגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנֵי? אֶלָּא מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וְקָנֵי, הָכָא נָמֵי מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וּקְנִי.

19 אֶלָּא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר עָסְקִינַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: קְנֵי כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִין.

20 וְאִי רְשׁוּת הָרַבִּים הוּא – קָנֵי, וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא – קָנֵי, וְאִי אִשָּׁה הִיא – קָנְיָא, וְאִי אִינִישׁ זִילָא הוּא – קָנֵי.

21 בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ לִקְנוֹת כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ?

22 לִקְנוֹת: מִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי! אֶלָּא: ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ וּקְנֵי כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ? מִי מַהְנְיָא מְשִׁיכָה דִּבְהֵמָה לְאַקְנוֹיֵי כֵּלִים, אוֹ לָא?

23 אָמַר רָבָא: אִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי בְּהֵמָה וּקְנֵי כֵּלִים – מִי קָנֵי כֵּלִים? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה.

24 וְכִי תֵּימָא כְּשֶׁעָמְדָה, וְהָא כֹּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה!

25 וְהִלְכְתָא בִּכְפוּתָהּ.

26 אֲמַרוּ לֵיהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְקָפְצוּ דָּגִים וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה, הָכִי נָמֵי דְּחָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְלָא קָנֵי?! אֲמַר לֵיהּ: סְפִינָה מֵינָח נָיְיחָא, וּמַיָּא הוּא דְּקָא מַמְטוּ לַהּ.

27 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לָהּ גֵּט לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הָכָא נָמֵי דְּלָא מִגָּרְשָׁה?! אֲמַר לֵיהּ: קַלְתָּהּ מֵינָח נָיְיחָא, וְאִיהִי דְּקָא מְסַגְּיָא מִתּוּתַהּ.

28 מַתְנִי׳ הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״. נְטָלָהּ וְאָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ, אָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

29 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁלִּיקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: ״הֲרֵי זוֹ לִפְלוֹנִי עָנִי״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

30 אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַחְלוֹקֶת מֵעָשִׁיר לְעָנִי,

31 דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ – הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. וּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ, זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי חַד מִגּוֹ אָמְרִינַן, תְּרֵי מִגּוֹ לָא אָמְרִינַן.

32 אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי, דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ – דְּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ.

33 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר, מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת, דְּהָא מְצִיאָה הַכֹּל עֲנִיִּים אֶצְלָהּ, וּתְנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״, נְטָלָהּ וְאָמַר ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ.

34 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת,

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ט׳

1 בגמרא קתני מיהא או שהיה א' מושך וכו' מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא. ותימא אמאי לא דייק מבבא דרישא דשנים מושכין בגמל ומנהיגין בחמור ויש ליישב משום דרישא משמע להדיא דאיצטריך לגופא דחמור אורחיה בהנהגה דוקא וגמל במשיכה אבל מדקתני בסיפא או שהיה אחד מושך וכו' משמע דליתא להאי דיוקא א"כ דייק שפיר ובסמוך יתבאר עוד בע"א:

2 בפרש"י בד"ה אי הכי דלת"ק איפכא קני עכ"ל. והלשון תמוה מאד דמאי קס"ד דלת"ק איפכא לא קני דהא קתני בהדיא או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג ועוד דאל"כ היינו רבי יהודה ויש ליישב בדוחק דמעיקרא ס"ד דאדרבא הא דקתני אח' מושך וא' מנהיג במדה זאת קנו היינו דוקא במדה זאת דבגמל קני המושך לגבי מנהיג ובחמור איפכא והא דנקט ל' רבים קנו אחלוקות דחמור וגמל קאי. ולפ"ז לא פליג ר"י אלא אבבא דרישא משום דלת"ק משמע דדוקא כשא' מושך וא' מנהיג קונה האי דאורחיה בכך אבל כששניהם שוין קונים בכל ענין וקאמר ר"י דאפילו בשניהם שוין נמי לא קנו אלא במידי דאורחא דוקא ואפ"ה דייק מעיקרא דמשנה יתירה היא אי לאו למעוטי רכוב דהא מדקתני רישא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור ולא ערבינהו ממילא משמע שבא לומר דגמל אורחיה דוקא במשיכה וחמור בהנהגה ואם כן על כל פנים אתי למעט דאחד מושך ואחד מנהיג דקני האי דאורחא בכך נהי דשניהם שוין א"א למעט מדפליג ר"י וע"כ דממעט באינם שוין וא"כ אמאי הדר ותני בבא דא' מושך וא' מנהיג דקונה דוקא במדה זאת אלא ע"כ סובר דמשנה יתירה למעוטי רכוב אתי וע"ז משני הש"ס דאדרבא בבא דא' מושך וא' מנהיג בא לומר דקנו תרווייהו וא"כ מקשה שפיר דהשתא כ"ש דלערבינהו וליתנינהו וממילא לישתמע דקנו בכל ענין כנ"ל ליישב שיטת רש"י קצת ועדיין צ"ע:

3 בתוספות בד"ה מושך ומנהיג אין וכו' וי"ל כיון שישמיענו שמשיכה והנהגה וכו' פשיטא שאין א' מבטל חבירו עכ"ל. ודבריהם תמוהים דמאי פשיטותיה דהא לעיל בגמר' מספקא ליה אי רכוב קני במקום מנהיג או איפכא אף על גב דבכל אחד איכא חדא למעליותא ועוד לאיזה צורך כתבו אבל במתני' משמיענו שפיר וכו' ותיפוק ליה דבמתני' לא איירי אלא לרבותא דמנהיג לחוד מקרי מוחזק כמו הרכוב ומנהיג ברגליו ואם נאמר דהתוספות כאן במושך ומנהיג נמי איירי לענין מוחזק היא גופא תקשה אמאי לא קשיא להו בפשיטות דמושך ומנהיג איצטריך לענין קנין גופא שאין א' מבטל חבירו. ונלע"ד דהתוס' סברי דאף ע"ג דלעיל מספקא ליה לר"י ברכוב במקום מנהיג היינו לפי שהיה מסופק אם שמע בהדיא משמואל דחד קני וחד לא קני ומספקא ליה הי מינייהו קני אבל לבתר דקאמר ר"י ניחזי אנן וא"כ פשיטא ליה דשמואל לא איירי כלל ברכוב במקום מנהיג אלא ברכוב לחוד וא"כ תו לא משמע כלל לסוגית הש"ס שיהיה שום קנין מבטל חבירו אף אי עדיף מיניה אלא כל היכא דבלחוד קני קונה ג"כ במקום חבירו לחצאין ובהכי מתיישב הא דלא מוקי לעיל מתני' כר"מ וקמ"ל דרכוב קונה במקום מנהיג א"ו כדכתיבנא אף על גב דלתוספות בלא"ה א"ש דלא משתמע כלל ממתני' דקונין שניהם אלא דמיקרו מוחזקים מ"מ בהכי א"ש טפי וכן מוכח נמי מדמקשה הכא מושך ומנהיג אין רכוב לא ולא משני דנקט מושך ומנהיג דקנו תרווייהו אבל ברכוב במקום מנהיג קני חד מינייהו כדמספקא ליה לעיל לר"י אע"כ דתו לא מספקא ליה לתלמודא בהכי דכל היכא דקני באפי נפשיה קנה נמי במקום חבירו והתוספות כאן נמי לא איירי אלא לענין מוחזק ומש"ה מייתי שפיר דאפילו לענין מוחזק פשיטא להו אלא דוקא ברכוב ומנהיג ברגליו הוי שפיר רבותא כנ"ל ליישב שיטת התוספות ובסמוך אכתוב בזה לשיטת רש"י:

4 בד"ה אי הכי לערבינהו לפי מאי דס"ד דרכוב קני וכו' במדה זו קנה אתי למעוטי עכ"ל. דבריהם אינם מקושרים לדברי המקשה דהכא אלא לעיל לדברי התרצן היה להם לפ' ויש ליישב דלפי פשוטו יש לפ' דהא דקאמר קמ"ל דאפילו איפכא קני היינו דוקא בשניהם מושכים בחמור או מנהיגים בגמל ועליה פליג ר"י אבל באחד מושך ואחד מנהיג אפילו ת"ק מודה דהאי דכי אורחא קני לחוד והיינו דקתני במדה זאת אבל מדמקשה הש"ס א"ה לערבינהו א"א לפרש כן דא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דגמל אורחיה במשיכה וחמור בהנהגה בכדי שנדע דבא' מושך ואחד מנהיג קנה האי דאורחיה אע"כ דסבר המקשה דהא דקאמר אפילו איפכא היינו אפילו בא' מושך ואחד מנהיג והטעם כמ"ש תוספות בדיבור הקודם דלעולם אין קנין מבטל חבירו היכא דכ"א קני באפי נפשיה וא"כ קשיא להו שפיר א"כ דלת"ק בכל ענין קנו במדה זאת למעוטי מאי ודו"ק:

5 בגמרא אי הכי היינו ר"י. ויש להקשות דלמא הא דקאמר למעוטי איפכא אא' מושך ואח' מנהיג קאי אבל בשניהם שוין בכל ענין קנו ופליג ר"י דאפילו בשניהם שוין לא קנו אלא כי אורחיה ולשיטת התוספ' דלעיל א"ש דכל מידי דקני באפי נפשיה אין קנין א' מבטל חבירו וכמ"ש שם באריכות ועי"ל דסובר הש"ס דבשניהם שוין ר"י נמי מודה דקונין בכל ענין והיינו מדקתני סתמא דמתניתין בקידושין בהמה גסה ניקנית במשיכה ולא מפליג בין חמור לגמל וכן במנהיג מקשה הש"ס לעיל בפשיטות מנהיג מי איכא למ"ד לא קני ומשמע דבכל הבהמות איירי וכן מצאתי בלשון התוספות דמשמע דר"י אאחד מושך ואחד מנהיג קאי וכ"כ הרמב"ם לפסק הלכה דבשניהם שווין בכל ענין קנו ובאחד מושך ואחד מנהיג איכא חד צד דלא קני והיינו כדכתיבנא ודו"ק:

6 בפירש"י בד"ה ש"מ רכוב קני וכיון דשלא במקום מנהיג קני כוליה במקום מנהיג פלגא עכ"ל. ותמיה מלתא טובא מאי פשיטותא דהא לעיל קאמר בהדיא דרכוב במקום מנהיג מיבעיא ליה הי עדיף אף על גב דכל חד באפי נפשיה קני וכבר כתבתי בסמוך בזה לשיטת תוספות ולפרש"י בלא"ה י"ל דא"ש דכיון דאיפשוט דרכוב לחוד קני תו לא מיתוקמא מתני' דשניהם רוכבים במנהיג ברגליו דהא בלחודא נמי קני וע"כ דשניהם רוכבין ברכוב גרידא איירי א"כ סיפא דאח' רוכב וא' מנהיג נמי מסתמא איירי ברכוב גרידא דומיא דרישא ומשנה יתירה היא אלא לאשמעינן דרכוב במקום מנהיג נמי קנה וסובר רש"י לענין מוחזק אדרבא לא הוי רבותא ולענין קנין הוי רבותא טפי ולפ"ז צ"ל דהא דפשיט נמי לעיל ממתני' דרכוב ומנהיג רוצה ג"כ לפשוט דרכוב במקום מנהיג נמי קונה החציה. ועי"ל דאף לפי מ"ש לעיל דבפשיטות קמייתא לא איירי מרכוב במקום מנהיג אפ"ה א"ש משום דבאמת יש לדקדק כיון דהאי בבא דמתניתין ברכוב ומנהיג דיחלוקו משתמע לתרי אנפי או דקמ"ל דרכוב במקום מנהיג קונים שניהם או דקמ"ל דנהי דרכוב במקום מנהיג לא קני אפ"ה מיקרי מוחזק וא"כ אכתי לא אשמעינן ולא מידי דזיל הכא קמדחי ליה וכו' אע"כ דלעולם אזלינן בתר הסברא היותר פשוטה וא"כ לעיל בפשיטות קמייתא דקאי אמאי דמסיק ר"י דפשיט מיושב דהא דאזלא ממילא לא חשיבא אזלא מחמתיה ומסיק נמי דמוסירה לא קני ומה"ט פשיטא ליה דרכוב לחוד לא קני אלא דהמקשה רוצה להוכיח ממתני' דרכוב קני וע"כ צ"ל דאף על נב דלא חשיבא אזלא מחמתיה ומוסירה נמי לא קני אפ"ה מצטרפים שני הצדדים הגרועים ומועילים יחד שיקנה וא"כ לא ס"ד כלל שיקנה הרכוב במקום המנהיג כיון דרכוב קנין גרוע הוא דלא מצינו דכוותיה ואפילו הא דקונה לחוד חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ומה"ט לא שייך למימר דמתניתין דרכוב ומנהיג קמ"ל שקנה הרכוב כמו המנהיג דמאי פסקא דהא לא שמעינן מידי דנהי דלא קנה מיקרי מוחזק ואדרבא יותר מסתברא דהיא גופא קמ"ל דאף על גב דרכוב במקום מנהיג לא קנה כפי הסברא אפ"ה מקרי מוחזק ומש"ה לא פשיט אלא לרכוב לחוד ודחי הש"ס דאפילו לחודא לא קנה אלא במנהיג ברגליו אבל הכא בפשיטות דא' רוכב וא' תפוס במוסירה דמשמע להדיא דטעמא דרכוב לחוד קונה אינו משום הצטרפות הטעם דמוסירה דהא הכא לא תפיס במוסירה ואפ"ה קני אע"כ הטעם הוא דהא דאזלא אף על גב דממילא אפ"ה חשיב אזלא מחמתיה ואפשר דלפי סברא זו סובר דיושב נמי קנה כמו שיתבאר וא"כ קנין הרכוב הוי קנין גמור מדין משיכה כיון דחשיב אזלא מחמתיה ומה"ט גופא פשיטא ליה לרש"י דבמקום מנהיג פליגי והיינו כדכתיבנא דמוכח כן ממשנתינו דכיון דרכוב לחוד קנה ע"כ מתני' דשנים רוכבין איירי ברכוב גרידא בלא מנהיג ברגליו וקתני סיפא דבמקום מנהיג יחלוקו ותו ליכא למימר דקמ"ל דאף על גב דלא קני מקרי מוחזק דמאי פסקא דאדרבה מסתברא למימר דקני אע"כ דהיא גופא קמ"ל דקנו תרווייהו כנ"ל נכון וכ"ש דא"ש לפמ"ש שהעליתי בישיבה שלמאי דאמרינן רכוב במקום מנהיג קמיבעיא ליה היינו משום דשמואל תרתי קמיבעיא ליה ברכוב לחודא שאינו תפוס במוסירה וברכוב במקום מנהיג שתפוס במוסירה א"כ יפה כתב רש"י כאן דכיון דפשטינן דרכוב לחודא שאינו תפוס במוסירה קני א"כ ממילא דברכוב שתפוס במוסירה במקום מנהיג פליגי דמסתמא בהכי איירי מתני' וכדפרישית ודוק היטב:

7 בגמרא ש"מ רכוב קני. יש מקשין אמאי לא מוקי לה כר"מ ול"ל השתא יושב קני רכוב מיבעיא דטובא קמ"ל לענין התופס במוסירה ולמאי דכתיבנא בסמוך א"ש דכיון דאשכחן בברייתא דרכוב אפילו לא תפוס במוסירה קני ומשמע דה"ה ליושב אם כן מקשה נמי אהא דאפיך שמואל מתניתין דיושב בקרון ורוצה לומר דאדרבא לא ליפוך כי היכי דתיקום סתמא דברייתא כרבנן ובשלמא לעיל במתניתין דשנים רוכבין לא היה אפשר לומר כן דאם כן הדרא קושיא לדוכתא השתא יושב קונה לרבנן רכוב מיבעיא אבל הכא לא שייך לומר כן כיון דדין המוסירה קמ"ל ועוד דמאי אולמא רוכב דהכא מיושב כיון דלא תפוס במוסירה היינו יושב גמור וכמ"ש כאן מצאתי ראיה ברורה בדברי הרמב"ם וש"פ שהובאו בטוי"ד סימן רצ"ז שפסקו בהדיא דיושב בקרון חייב לענין כלאים וכתבו המפרשים משום דאזיל לשיטתיה דרכוב קונה וא"כ לא שפיר אפכה שמואל דאזיל לטעמיה דרכוב לא קני והיינו לגמרי כדכתיבנא ודו"ק:

8 בתוספות בד"ה ונקני נמי וכו' משום דתפיס בה א"ש עכ"ל. ונראה דהאי לישנא לאו דוקא דבכל הסוגיא משמע דרוכב דהכא לא תפוס במוסירה ועוד דלעיל כתבו דטעמא דרוכב קני משום דאזלא מחמתיה אלא נראה דאפילו לטעמא דאזלא מחמתיה לא שייך לקנות המוסירה ע"י זה כיון דאזלא ממילא לאו משיכה גמורה היא אלא כמו קורא לה והיא באה וכיון דהאי קנין לא שייך במטלטלין פשיטא דלא קני אבל לבתר דמוקי לה במנהיג ברגליו דהוי משיכה גמורה אם כן שייך האי קנין במטלטלין מקשה שפיר דה"ל כקני בהמה וקני כלים והא דנקטי תפיס בה לישנא דגמרא נקטי ודו"ק:

9 בגמרא אי הכי רכוב בעיר מ"ט לא קני לולי דברי תוספות היה נ"ל לפ' בפשיטות דמעיקרא ס"ד דר"א באחד רוכב וא' מנהיג איירי וכשמודים זה לזה שהתחילו לקנות כאחד וקאמר ר"א דבעיר קנה המנהיג ובשדה הרוכב דכל קנין כי אורחא טפי עדיף ומבטל חבירו אבל עכשיו דמוקי דרכוב לחוד לא קני אלא במנהיג ברגליו איירי אם כן תו לא שייך לאוקמי שתפסו שניהם כא' דא"כ קדם קניית המנהיג לקניית הרוכב שאינו קונה אלא זמן מה אחר הרכיבה כשמתחיל להנהיג ברגליו ול"ל שהמנהיג ג"כ לא התחיל לתפוס אלא בשעה שהתחיל להנהיג ברגליו דלאו אורחא דמלתא הכי ועוד דלישנא דרכוב ומנהיג לא משמע כן אלא ע"כ דר"א לא איירי ברכוב ברגליו במקום מנהיג אלא כל חד באפי נפשיה איירי אם כן מקשה שפיר א"ה רכוב בעיר מ"ט לא קני דבאפי נפשיה וודאי אף על גב שאין דרך בני אדם בכך קונה כדמקשה רב אשי בסמוך. מיהו הא דמקשה א"ה היינו מנהיג אין לו מובן בין לפי' התוספות ובין לפמ"ש דמה בכך דהיינו מנהיג כיון דאתי לאשמעינן דרכוב בעיר לא קני מטעם שאין דרך בני אדם בכך וצ"ע:

10 בתוספות בד"ה משוך בהמה וכו' וי"ל דהתם לא א"ל קני וכו'. פירוש דלא א"ל קני בהמה וקני פירות וכ"כ להדיא בפרק המוכר וכתבו שם עוד לתרץ עוד בע"א דהתם איירי שלא משך החמורים דהיינו הבהמות אלא שמשך החמרים בני אדם וכן הגיה מהרש"ל ג"כ בתוס' דכאן ולא ידעתי ליישב לשון התוספות לפי הגהתו וכן מ"ש התוספות והא דקתני בין פסק וכו' ה"ה אפי' פסק ומדד אינו מקושר כלל לדבריהם הקודמים דאפשטא דברייתא יש להקשות כן לפי שיטתם שם דמדד לא איירי שהניחם על גבי קרקע כמו שפי' רשב"ם שם ותוספות לא רצו לפרש כן ומש"ה הקשו שם בפשיטות דה"ה פסק ומדד נמי לא קנה ע"ש ונראה שמפני כך הגי' כאן מהרש"ל ואף לפי שיטתם לא ידעתי ליישב לשון התוספות ויש ליישב אחר העיון שם היטב וצ"ע:

11 בא"ד וא"ת אמאי נקט משוך וכו' עד סוף הדיבור. כל מפרשי תוספות האריכו בישוב לשון התוספות ולענ"ד דבריהם ברורים בלי גמגום דאמסקנא קיימי דמסקינן והלכתא בכפות ומספקא להו אי קאי אליבא דר"א כפרש"י או נאמר דר"א לית ליה כלל האי דאמר רבא חצר מהלכת לא קני אלא ס"ל דקני והא דקאמר והלכתא בכפות רבא גופא מסיק הכי אליבא דנפשיה וקשיא להו להתוספות דממ"נ אמאי קאמר ר"א דוקא במשיך ולא מיבעיא ליה בקני בהמה וקני כלים אי חשיב משיכת הבהמה כמשיכת הכלים ואי ס"ל דבקני בהמה נהי דלא הוי כמשיכת כלים מ"מ קונה מדין אחר דא"כ במשוך נמי ליקני מדין חצר ואי ס"ל דחצר מהלכת לא קני אלא בכפות דוקא כדמסיק וא"כ ע"כ דהכא במשוך קמיבעיא ליה דוקא באינה כפותה וא"כ בכה"ג גופא הוי מצי למיבעיא בקני באינה כפותה דלא קני מדין חצר אי קונה מדין משיכה וע"ז תירצו שני תירוצים לשני החלוקים בתירוץ הראשון סברי דר"א פליג וס"ל דחצר מהלכת קני בכל ענין ומש"ה לא קמיבעיא ליה בקני אלא במשוך דלא שייך דין חצר שאינו רוצה להקנות לו מדין חצר ובתירוץ שני סברי דר"א גופא נמי ס"ל דחצר מהלכת לא קני אלא בכפותה דוקא והא דקמיבעיא ליה היינו באינה כפותה והא דלא קמיבעיא ליה בקני בכה"ג דאפשר שיטעה דהפשטן ס"ד דבכפותה קמיבעיא ליה אי קני מדין חצר ואם כן כשיפשוט דקני אכתי במשיכה לא ידענו היכא דאינה כפותה לכך קמיבעיא ליה במשוך דלישנא דמשוך משמע להדיא דמדין משיכה קמיבעיא ליה וע"כ היינו באינה כפותה והיינו גופא שקלא וטריא דרבא דמעיקרא ס"ד דחצר מהלכת לא קני בשום ענין וא"כ מקשה שפיר אמאי לא מיבעיא לך בקני בהמה וממילא ידעינן דמדין משיכה קמיבעיא לך כיון דלא אשכחן קנין אחר אלא במשיכה דהא חצר לא קני ולבתר הכי מסיק דזימנין דקונה מדין חצר בכגון כפותה וא"כ א"ש דמש"ה קמיבעיא ליה במשוך למימר דמדין משיכה איירי משא"כ אי הוי נקט לשון קני היה מקום לטעות דמדין חצר איירי ובכפותה ודו"ק כן נ"ל והדברים ברורים בלי גמגום:

12 בפרש"י מי שליקט כו' אדם בעלמא כו'. עיין מה שכתב בזה בספר תוי"ט בפ"ד דפיאה משנה ט' ובפ"ה משנה ה' האריך יותר ליישב לשון רש"י כנגד החולקים ע"ש. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש באדם דעלמא דאפילו בבע"ה נמי משכחת לה שפיר דכיון דאי בעי מפקיר לכל נכסיה דהוי אותו השדה נמי בכלל ותו לא מיקרי בעל השדה ואם כן לא שייך ביה הך דרשא דמייתי רש"י כאן להזהיר לעני על שלו אלא דיש ליישב דודאי לא שייך לומר מיגו דאי בעי מפקיר לכל נכסיה ואפילו אותו השדה שמניח ממנו פיאה דאם כן הרי הוא מפקיע אותה השדה ממצות פיאה ומעשר ומה"ת יעשה כן בשביל אותו עני שרוצה לזכות לו דאדרבא דקי"ל בעלמא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה ולאחר שיפקירו תו לא הוי ממוניה אע"כ דהא דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה אם נאמר כן אף בבע"ה ע"כ היינו שיפקיר כל נכסיו חוץ מאותה השדה עד שלא יהיה שוה מאתים זוז דבכה"ג מקרי עני לענין פיאה ומתנות עניים אם כן ע"ז יפה כתב רש"י דלא משכחת לה בבע"ה כיון דדרשינן מלא תלקט להזהיר העני על שלו כנ"ל ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי"ט בפ"ה דפיאה וגם במה שכ' שם דהירוש' פליג אגמר' דידן נתיישב ג"כ לפי שיטתינו ואין כאן מקומו להאריך:

13 בתוספות בד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלקו בתופס לב"ח וכו' עכ"ל. ולפ"ז יהיה כוונת המקשה דלימא מעני לעני נמי מחלוקת וה"ה מעשיר לעני דלטעמא דתופס לב"ח אין חילוק בין עני לעשיר אבל לשיטת רש"י דמעני לעני יחלוקו בדין מגו דזכי לנפשיה נוכל לומר דמעשיר לעני אפילו ר"א מודה דתרי מגו לא אמרינן והיינו ג"כ לשיטת רש"י דלעיל דבאינש דעלמא איירי ולא בבע"ה משא"כ לשיטת החולקים דבבע"ה נמי פליגי א"כ בלא"ה מוכח דר"א פליג אפילו מעשיר לעני דהא בבע"ה לא סגי בלא תרי מגו וק"ל:

14 בא"ד ולא מטעם מיגו דהא רב חסדא דקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מייתי ראיה לדבריהם ממאי דקאמר רב נחמן גופא בסמוך דטעמא דלא קנה חבירו היינו משום תופס לב"ח משום דודאי מאן דס"ל לא קנה איצטריך לטעמא דתופס לב"ח לא קנה דאל"כ נהי דלא אמרינן מגו דזכי לנפשיה מ"מ אמאי לא זכה לחבריה מטעם זכין לאדם שלא בפניו אע"כ משום דהוי תופס לב"ח ומ"מ צריך ג"כ לומר דמטעם מגו נמי לא קנה אבל כאן עיקר כוונת התוספות דלמ"ד קנה חבירו לא תימא דטעמא דוקא משום מגו אלא אפילו היכא דליכא מגו נמי קנה כמו תופס לב"ח דס"ל נמי דקנה מטעמא דזכין לאדם וע"ז מייתי ראיה מגיטין אלא דלפ"ז אין ראייתם מוכרחת דר"נ דהכא מצי סבר שפיר כדמסיק רב פפא שם דטעמא דר"א דאמר זכה היינו משום מגו ואיהו סבירא ליה כרבנן דלית להו מגו ואפ"ה איצטריך לקמן לטעמא דתופס לב"ח כדכתיבנא וצ"ע ודו"ק:

« פני יהושע על בבא מציעא ח׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י׳ ע״א »